התקפי זעם בגיל שנה וחצי עד 5: מה עושים ברגע עצמו?
נכתב לפי השיטה של אביטל אביתן, B.Ed בחינוך עם התמחות בגיל הרך ומדריכת הורים מוסמכת.
17:20. הטאבלט נכבה, והוא על הרצפה, צורח. ברגע הזה לא מלמדים כלום. קודם מרגיעים, אחר כך מדברים: יורדים לגובה שלו, מעט מילים, ונשארים לידו עד שהגל עובר. כשהבכי יורד, נותנים שם לרגש. הגבול נשאר במקום, ומיד אחריו אומרים מה כן אפשר. בלי הרצאה, ובלי להשאיר אותו לבד עם הסערה.
הדף מדבר על ילדים בערך מגיל שנה וחצי ועד 5, בנים ובנות. התקפי זעם מתחילים בדרך כלל סביב שנה וחצי, נפוצים מאוד אצל ילדים בני שנתיים ובני 3, ונעשים פחות תכופים לקראת 4 עד 5, כשיש לילד יותר מילים.
למה ילד קטן מתפרץ ככה?
כי התנהגות היא תקשורת. ילד בגיל הזה לא עושה דווקא. יש לו רגשות בגודל של מבוגר וכלים בגודל של ילד, וכשהרגש גדול מהכלים, הוא יוצא דרך הגוף: צרחות, זריקה, שכיבה על הרצפה. היכולת לעצור ולהירגע לבד עוד מתפתחת אצלו, והוא לומד אותה מהפעמים שמבוגר רגוע עוזר לו.
לפני הכול בודקים את הפשוט. רעב? עייף? יום עמוס בגן? ויש עוד סיבה שרואים כל יום: פרידה ממשהו שהוא אוהב. כשאומרים "בוא לאכול", הוא לא שומע הזמנה לארוחה. הוא שומע "תפסיק לעשות את מה שאתה אוהב עכשיו." הקושי הוא במעבר, לא בהקשבה.
ילד רעב, עייף או מוצף לא יכול להקשיב. זה לא הרגע ללמד. זה הרגע להיות שם.
מה אומרים לילד בהתקף זעם?
בשיא, כמעט כלום. קול נמוך ואיטי, ומשפט אחד: "אני פה. אני איתך." מציעים קרבה בלי לכפות: "רוצה חיבוק, או שאשב לידך?" לא מסבירים, לא שואלים, לא מתקנים. ילד מוצף לא שומע הסבר, גם לא קצר. הוא שומע את הטון.
כשהבכי יורד, שם לרגש. משפט אחד: "אני רואה שאתה ממש מאוכזב שהסרטון נגמר." ועוצרים. ברגע שהילד מרגיש מובן, הגוף שלו נרגע. הוא כבר לא צריך לצעוק את הרגש כדי שתביני אותו.
מה לא אומרים: "זה לא כזה נורא", "תפסיק לבכות, אתה כבר גדול", "למה עשית את זה?". המשפטים האלה באים ממקום טוב, ומשדרים לו שהרגש שלו טועה. במקום "זה לא נורא": "זה באמת נשמע רגע ממש קשה." ואם הוא אומר מילים קשות, זה הרגש שמדבר. לא הוא.
ולא מהמטבח. ניגשים, יורדים לגובה העיניים, קשר עין. ואז המילים, המעטות.
להתעלם מהתקף זעם, או להגיב?
לא מתעלמים, ולא מרצים. ילד שצורח ולא מקבל מענה צורח חזק יותר, ועלול לפגוע בעצמו. יושבים לידו. לפעמים הכלי הכי חזק הוא פשוט לשבת על השטיח, להציע חיבוק ולתת לגל לעבור. הנוכחות שלך אומרת לו שהרגש שלו לא מפחיד אותך, ושיש לו מקום בטוח להניח אותו.
ואחרי שהגל עבר, חיבוק. לא ניתוח של ההתקף, לא "אז מה למדנו". אם היה גבול שנחצה, משפט אחד שמפריד בין המעשה לקשר: "כעסתי על המכה, ואני אוהבת אותך תמיד." מה עושים בפעם הבאה, את זה מתרגלים בערב, כשהוא רגוע, כמו משחק. הוא לא צריך שתהיי פסיכולוגית. הוא צריך שתהיי שם. ומחר, אם זה חוזר, אותם משפטים, באותו סדר.
ואם הוא מרביץ או זורק?
עוצרים את הידיים, בעדינות ובלי כעס, ואומרים משפט אחד קבוע: "לא מרביצים. אני מחזיקה לך את הידיים כי אני שומרת עליך ועליי." ואז מה כן: "כועסים? אפשר לרקוע ברגליים חזק חזק. אפשר למעוך את הכרית." ככה הוא לומד לא רק מה אסור, אלא מה מותר.
אותו משפט, בכל פעם, משני ההורים. מי שהתחיל, מסיים; ההורה השני לא מתקן ולא מתערב, גם אם היה עושה אחרת. על זה מדברים בערב, לא לידו. ילד בגיל הזה לומד מהחזרה, לא מהחומרה. ואם מישהו נפגע, קודם עוצרים את הידיים, ואז פונים למי שנפגע, בשקט. המשפט לא משתנה.
גבול, ומה בא אחריו
גבול הוא לא "לא" חזק יותר. הוא ארבעה חלקים: עוצרים. אומרים מה לא, ולמה. נותנים דוגמה מהעולם שלו. ואומרים מה כן. את ארבעת החלקים אומרים כשהוא שומע. בתוך הסערה יש רק את המשפט הקצר. ה"למה" מחכה לרגע רגוע.
למשל, ילדה שיורקת על האח הקטן כדי להצחיק אותו: "את לא עושה את זה יותר, כי זה לא נעים לו והוא עוד לא יודע להגיד לך. אם ילדה מהגן הייתה עושה לך ככה, זה לא היה לך נעים. מה כן אפשר? משחק קוקו. תראי איך זה מצחיק אותו אפילו יותר."
עונש אומר לו רק מה לא. גבול אומר לו גם מה כן. ולמעשה יש תוצאה, והיא נובעת מהדבר עצמו, לא נוספת מבחוץ: הטאבלט נגמר להיום, אז בוחרים מה עושים עכשיו, ספר או אמבטיה. ככה הוא לומד שיש סיבה ותוצאה, בלי המילה עונש. לא מדבקה על זה שנרגע, ולא "אין קינוח" על זה שצרח.
ולמה הערות לא עובדות? כי אחרי הפעם העשירית הוא כבר לא שומע אותן. מה שעוצר אותו אז הוא הרמת קול, ומה שיוצא מזה הוא ילד ואמא מתוסכלים, בלי כלים. הגבול בארבעת החלקים הוא הכלי.
צעקתי עליו. מה עכשיו?
מתקנים. הולכים אליו ואומרים: "סליחה שצעקתי. הייתי עייפה וזה לא היה קשור אליך. אני אוהבת אותך." זהו. התיקון משחרר את האשמה, אצל שניכם.
אשמה מסתכלת אחורה: למה עשיתי את זה. אחריות מסתכלת קדימה: מה אני עושה עכשיו. ואם את ממשיכה להכות בעצמך, שאלה אחת: הייתי אומרת את המילים האלה לחברה הכי טובה שלי? אם לא, לא אומרים אותן לעצמך.
ובסופר, מול כולם?
אותם משפטים, באותו סדר. אני פה, שם לרגש כשהבכי יורד, מה כן. בשביל הילד, השטיח בסלון והרצפה בסופר הם אותו רגע, והוא צריך ממך את אותו דבר. ואם אפשר, זזים לפינה שקטה יותר. פחות עיניים, פחות רעש, גם בשבילך.
מה עושים כבר הערב
- בוחרים את המשפט לתוך הסערה, ושומרים אותו בטלפון: "אני פה. אני איתך." ועוד אחד לכשהבכי יורד: "אני רואה שאתה ממש ___ ש___."
- לפני המעבר הבא, בודקים את הפשוט: אכל? ישן? ואומרים מראש מה קורה עכשיו.
- 10 דקות איתו, בלי טלפון ובלי שאלות בוחן. רק מתארים מה הוא עושה: "אני רואה שאתה שם את הכחול על האדום."
- מסכמים עם בן או בת הזוג משפט אחד קבוע למכות ולזריקות, ומי שהתחיל, מסיים.
- אם צעקת היום: הולכים אליו עכשיו ומתקנים. שלושה משפטים.
מתי פונים לאיש מקצוע?
כשבתוך ההתקף הוא חובט בראש בכוח, עוצר נשימה, מכחיל, נהיה רפוי או מתעלף: רופא הילדים, ובמצב דחוף מד״א 101. גם התקפים שהתחילו פתאום, או שינוי חד בהתנהגות אחרי מחלה, הם שאלה לרופא. המאמנת של Parently לא עונה על שאלות רפואיות, ומפנה לרופא הילדים.
וכשההתקפים ממלאים את כל היום, בבית ובגן, נמשכים בעוצמה גבוהה גם אחרי גיל 5, או התחילו אחרי שינוי גדול ולא נרגעים: לא נשארים עם זה לבד. רופא הילדים, טיפת חלב, או הדרכת הורים אישית. זה כבר יותר מדבר אחד לנסות.
ואם ברגעים האלה יש חשש שמישהו בבית בסכנה, לא מחכים: ער״ן 1201, ובסכנה מיידית מד״א 101.
ברגע שזה קורה בבית
את הדף הזה קוראים בשקט. ב־17:20, כשהוא על הרצפה, קשה לזכור איזה משפט ראשון.
בשביל זה יש את המאמנת של Parently: כותבים בוואטסאפ מה קורה עכשיו, ומקבלים דבר אחד לנסות, עם המילים עצמן. המאמנת היא בינה מלאכותית שעונה לפי השיטה של אביטל אביתן, ולא אביטל עצמה. 3 ימים מלאים, בלי כרטיס אשראי.
מתחילים 3 ימים בוואטסאפ